<h1>סמ"ג עשין סימן רל"א</h1>
<h2>דף יב.</h2>
בפ"ז דאהלות שנינו (מ"ג) ומביאה בפ"ק דביצה (י' א') ובפרק הדר (עירובין ס"ח א') המת בבית ובו פתחים הרבה בזמן שכולם נעולים כולם טמאין, וכן תניא בב"ב (י"ב א') בית סתום מטמא כל סביביו, והיושב בצד כל פתח ופתח מהן או תחת התקרה היוצאה על הפתח נטמא, נפתח אחד מהן או שחישב להוציאו באחד מהן אמרי ב"ה אע"פ שחישב אחר שמת המת כדמסקינן בפ"ק דביצה (י' א') אומר רבא שאפילו למפרע מציל ואין טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או אותו שחישב עליו והשאר טהורים מפני שהם נעולים והרי אין הבית כקבר סתום (ע"פ רמב"ם טומאת מת פ"ז ה"ב).
<h2>דף יט:</h2>
פירש הרב רבי יצחק ברבי מרדכי (ב"ב י"ט ב' תד"ה רקיק) חילוקי החלונות מתוך המשנה שבמסכת אהלות (פי"ג) שחלון שבין בית לבית או שבין בית לעלייה אם הוא עשוי לתשמיש ויש בו [פותח] טפח על טפח מרובע והיתה טומאה באחת מהן הבית השני טמא (ע"פ לשון הרמב"ם טומאת מת פי"ד ה"א) ואם מעטו מטפח אפילו משהו אינו מביא את הטומאה. והוא שימעטנו בדבר החוצץ בפני הטומאה וגם יהא דבר שאין בדעתו לפנותו (ע"פ לשון רמב"ם שם פט"ו ה"א) ומבטלו שם כדאיתא בפרק לא יחפור (י"ט ב'). ואפילו אינו מבטלו, במקום שסותם הכל חוצץ כדתנן בסוף מסכת שבת (קנ"ז א') ופקקו את המאור בטפיח של חרש שאינו מטמא מגבו ועל כרחינו אינו מבטלו בשבת שאם כן היה חייב משום בונה (ב"ב כ' א' תד"ה היא) וחלון העשוי לאורה בידי אדם, כגון שאין עליו תקרה וגלוי לשמש (ע"פ רמב"ם שם פי"ד ה"א) שיעורו (כאיסר) [כפונדיון] האיטלקי שהוא כסלע נירונית שהוא כמלא מקדח גדול כדמוכח בפרק אלו מומין (בכורות ל"ז ב'), התחיל לסתום את החלון הזה ולא הספיק לגומרה אם נשאר ממנו רום אצבעיים על רוחב גודל מביא את הטומאה פחות מכאן הרי הוא כסתום (ע"פ לשון הרמב"ם שם ה"ג), וחלון שנעשה שלא בידי אדם כגון חררוהו שרצים שיעורו כמלא אגרופו של בן אבטיח, והוא כראש גדול של כל אדם (ע"פ רמב"ם שם ה"ב), וחלון העשוי לאויר כגון לשמור גנות ופרדסים שיעורו כמלא מקדח סתם (ע"פ המשך תד"ה רקיק).
טפח על טפח מרובע על רום טפח מביא את הטומאה, וחוצץ בפני הטומאה (לשון רמב"ם טומאת מת פי"ב ה"א) כדאיתא בפרק מי שמתו (ברכות י"ט ב') וכן שנינו בטהרות (אהלות פ"ג מ"ז), ובלבד שלא יהא האהל מדבר המקבל טומאה ולא העמודים מדבר המקבל טומאה (ע"פ תו' ב"ב י"ט ב' ד"ה רואין ע"ש), שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה (גמרא שם) וכן שנינו בפרק ששי דאהלות (מ"א) ארבעה כלים אפילו כלי גללים או אנשים נושאין את הלוח טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים, טומאה על גביו כלים שתחתיו טמאים, נתון על ארבע אבנים או על דבר שיש בו רוח חיים טומאה על גביו כלים שתחתיו טהורין טומאה תחתיו כלים שעל גביו טהורים. הנה למדנו שכשם שהאהל מטמא כל מה שתחתיו כך מציל כל מה שחוצה לו (לשון רמב"ם שם וע"ש) ובלבד שלא יהא לא הוא ולא סומכיו מדבר המקבל טומאה, ואפילו היו סומכין כלי גללים הואיל ושם כלי עליהן הרי זה אינו חוצץ, ומוכח במסכת אהלות (פ"ח מ"א) שכלי עץ הבא במדה הוא חשוב כאהל ולא ככלים, וכל שכן כלי גללים הבא במדה (ע"פ ראב"ד שם פי"ב ה"ב וע"ש בכס"מ).
